בחלק השני של השיחה עם ברק מספר ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ״ל לשעבר לאמיר אורן על גיבורי נעורו בקיבוץ, צנחני פעולות הגמול; על מאיר הר ציון, שהתלווה אליו כמשקיף שתקן באימוני סיירת מטכ״ל; על המיפגשים הראשונים עם רבין ואשכול.

בעקבות הפרק הראשון של השיחה חולק ברק בפרק שני זה חוויות ותובנות מתצפיותיו על אריק שרון, משה דיין, ישראל טל ודדו אלעזר; נזכר בכף ידה החמה והאמהית של גולדה מאיר; מספר על הקמת יחידת דובדבן בהיותו אלוף פיקוד המרכז ומדבר על היתרון הגלום בראש ממשלה – כרבין וכמוהו – המחזיק גם בתיק הבטחון.

לדברי ברק, ב-1998, שנתו האחרונה של ראש הממשלה נתניהו בכהונתו הראשונה, נשאו ונתנו השניים על הקמת ממשלת אחדות, אך נתניהו נרתע, בדיוק כפי שחזר בו במשא-ומתן עם נשיא סוריה, חאפז אסד, לאחר שעידכן את שרי הבטחון והחוץ מרדכי ושרון והפרטים דלפו. נתניהו היה מוכן להחזיר לסוריה את הגולן, רובו וכמעט כולו, קובע ברק, שהתוודע לתוכנם המלא של המגעים לאחר שניצח את נתניהו.

בשנה העיקרית שלו כראש הממשלה, 2000, נקלע למאבקים בחזית הפנימית, פגש את ערפאת בקמפ דייויד – ב״אין פרטנר״, הוא מבהיר, דיבר אישית ובלשון הווה, כשהכוונה אינה לפלסטינים ככלל, אלא ל״ערפאת, לעת הזאת״. לקראת סוף השנה, כשהליכוד רצה להצטרף לממשלתו, ובכך למנוע את הבחירות שהעלו את שרון לשלטון, סבור עכשיו ברק ששגה בדחותו את התנאי המדיני שהציב שרון, במקום להסכים לו ולתמרן בהמשך.

באחד החלקים המרתקים ביותר בשיחה מפרט ברק את המהלכים והשיקולים, בתוך הקבינט ומול מימשלי בוש (הבן) ואובמה, בסוגיית ההכנות לתקיפת התשתית הגרעינית של איראן בשנים 2008-12. במערכה זו משתתפים בוש ואולמרט, הרמטכ״ל גבי אשכנזי ויורשו בני גנץ, ראשי המוסד והשב״כ דגן ודיסקין, ראשי אמ״ן ידלין וכוכבי, הנשיא פרס, השרים יעלון ושטייניץ ומעל כולם נתניהו, שלדעת ברק לא היה נחרץ בפעולותיו לגיוס תמיכה במבצע.

ברק מצביע על הסכנות הגלומות בגרעין האיראני אך מסתייג בחריפות מהפרחת בלהות השמדה – גם אם מחר יופיע במדינות אויב נשק גרעיני שזלג ממערכת נמסה, למשל בפקיסטן – וקורא לסמוך על עוצמתה של ישראל.

כמנהגו בחודשים האחרונים, ברק חד ובוטה בתיאור מעללי ממשלת נתניהו נגד מערכת החוק. הוא משוכנע בנצחון המחאה ומגחך לשמע האיום לזמנו לחקירה פלילית, בחשד הסתה.