וְלִכְאוֹרָה עָסַקְנוּ בְּשֶׁלָּנוּ

רַק בְּשֶׁלָּנוּ

בְּלִי לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת.

שַׁלְוָה מוּפֶרֶת

וּכְבָר אַחֶרֶת.

וְאֵין טַעַם לְכַסּוֹת

כִּי בַּפֶּתַח נִכְנָסוֹת

הַתְּמוּרוֹת.

מִי שֶׁצָּמֵא לְכָל מֶחְוָה שֶׁל חֶסֶד

אָזְנוֹ תּוֹפֶסֶת

אֵיךְ הַקְּרִיאוֹת חוֹצוֹת אֶת הָרְחוֹב.

שׁוֹאֵל עֲדַיִן

שׁוֹאֵל מֵאַיִן

כֵּן מֵאַיִן כֹּחוֹת לִשְׁאֹב.

זֶה בָּזוֹ נַבִּיט

וְנִתְמַהּ שֵׁנִית

אִם רָאִינוּ נְכוֹנָה.

לִפְעָמִים אֲנִי

לִפְעָמִים אַתָּה

כֹּה זְקוּקִים לְנֶחָמָה.

מִי שֶׁחָוָה אֶת בְּעֵרַת הַקַּיִץ

לִבּוֹ לַבַּיִת

וּפְנֵי הַנּוֹף רְאִי לְחֶרְדוֹתָיו.

אֶת מִי יַשְׁבִּיעַ

אֶת מִי יַרְגִּיעַ

וְעַל מָה יִתְפַּלֵּל עַד סְתָו.

זֶה בָּזוֹ נַבִּיט

וְנִתְמַהּ שֵׁנִית

אִם רָאִינוּ נְכוֹנָה.

לִפְעָמִים אֲנִי

לִפְעָמִים אַתָּה

כֹּה זְקוּקִים לְנֶחָמָה.

רחל שפירא

כל אחד מאיתנו חווה את בעירות הקיץ, אין מי שלא רואה בפני האחר את השתקפות חרדותיו שלו. וביחד כולנו מסתובבים כהלומים כה זקוקים לנחמה. היצרים כמו מרק מהביל; כעס ופחד בערבוביה. חרון נורא על החמאס האיום ועל הממשלה שהכזיבה. עצב קיומי עמוק על גן העדן הפורח שקמל לגיהנום. על חפים מפשע באשר הם. על המתים שהלכו ועלינו החיים שנותרו, וחיינו כבר לא יהיו כשהיו.

מתוך התהומות והחושך – התוהו ובוהו – אני מבקש להציע בעדינות ובצניעות את נחמת אימי המנוחה. הטראומה והפוסט טראומה הם חלק בלתי נפרד מחיימשפחתי, בחיי הורי ובחיינו שלנו. ועם כל זאת מי שלא הכיר את ההיסטוריה של אמא שלי לא היה יכול להעלות על דעתו שיש בה משהו פגוע. שמחת החיים הסוחפת שלה לא הועבה על ידי זיכרונות עבר שבאו לבעת אותה בלילה או להשבית את האושר המתמיד שלה.

החבילה שלה, חובה להגיד, היתה ענקית. יתומה קטנה שלא הכירה את אימה, פליטת טבח ורצח שראתה במו עיניה זוועות שקשוחים וותיקים ממנה נשברו נכחם.שהתייתמה שוב מאביה בגיל ההתבגרות ואם בכל אלה לא די אז בחצי השני של חייה היא שכלה את אחותי הבכורה, אליה היתה קשורה יותר מאשר לכל אחד מאתנו. למרות כל אלה היא המקור של כל שמחת החיים שלי, של אחותי ושל כל ילדינו. השפעתה על אהבת החיים החיובית שלנו היתה מכרעת. בכל פעם שהגעתי לצומת שבה נאלצתי להכריע בין אופטימיות לפסימיות, בין תוגה לשמחה, בחרתי בדרכה ומעולם לא הצטערתי על כך.

כשאמא היתה בת שמונה, ב 1929, בתרפט הארורה, רעדה האדמה בחברון. 'מה את זוכרת מהימים ההם?' שאלתי אותה כמעט שמונה עשורים יותר מאוחר. 'כמעט כלום,' היא הודתה בכנות, 'אני חושבת שמרבית הזיכרונות שלי הם סיפורים שסיפרו לי על הימים ההם ואימצתי אותם לעצמי כמו נולדו בתוכי מאז ומעולם.' היתה שבת של קיץ. המשפחה התאספה בחברון כדי לחגוג שמחה כלשהי, אבל האוויר הארץ ישראלי כבר היה מלא ברגשות אחרים. המתח בין יהודים לפלשתינים היה בשיאו. הם לא ידעו את זה אבל אז בעצם התחיל הקונפליקט. בתרפ״ט אצלנו ואתנו. הרבה פוליטיקה והמון הסתה דתית קנאית. לא זה המקום לקבוע מי התחיל, מספיק לדעת שבשני הצדדים לא היתה מנהיגות מרסנת, לא היתה הידברות והשלטון הבריטי שקיבל את הארץ כמנדט, לא עשה די, לא עשה כלום, כדי להרגיע את הרוחות

כשהטבח החל התכנסו היהודים בשכונה לשני בתים. לבית של דודי, אליעזר דן סלונים, ולבית של סבא, הרב יעקב יוסף משה סלונים. ההורה היחיד של אמא אחיותיה ואחיה. אליעזר דן היה צעיר ומכובד. הוא היה מנהל סניף הבנק המקומי, היה לו אקדח ברישיון והיו לו מהלכים בקרב השלטון הבריטי והמנהיגות הפלסטינית גם יחד. בערב שבת הוא עוד התרוצץ בעיר, ניסה להרגיע את הרוחות, הציל בפועל כמה קרבנות מלינץ' אכזרי והגיע להסכמות רופפות עם הבריטים ועם כמה מהמנהיגים הערבים. 'נלך אליו, בו הם לא יעזו לגעת.' אמרו היהודים, ונטבחו כמעט כולם בביתו. שישים וחמישה בני הישוב היהודי נרצחו באכזריות חסרת תקדים במשכן של שעתיים איומות בעיר האבות. יותר מרבע מהם בביתו של דודי. כמעט לא היו שם ניצולים, חוץ מבן דודי שלמה, שהיה אז בן שנתיים ונפצע בראשו. בין הגופות לפצועים ובתוך נהרות הדם שזרמו במקום, חשבוהו הטבחים למת ונפשו ניצלה. אמא וכל אשר התכנסו אל ביתו של סבא ניצלו בשל גבורתם של שני חסידי אומות העולם, פלסטינים חברונים או שאקר ואבו שאקר. שחירפו נפשם והצילו אותם, וממילא גם אותנו.

קשה מאד, ממרחקי הזמן, להבחין בין הזיכרונות הרשמיים, המיתולוגיים, כפי שהונצחו בתולדות הישוב הישראלי הצעיר לבין הזיכרונות הפרטיים והאישים של אמא. ובכל זאת משפט אחד שלה נראה היה לי תמיד כמאוד אמיתי, שלה ולא של אלה שסיפרו לה. "אחי גר בכניסה לעיר," היא סיפרה לי מאות פעמים, "ואנחנו גרנו במעלה הגבעה, כאשר בינינו מפריד שדה ריק, כך שמחלון ביתנו יכולנו לראות את המדרגות של בית אחי. באותו הבית, למטה, היה בית הספר בו למדתי. ביום הנורא ההוא ראיתי על המדרגות נוצות מתעופפות וחשבתי שזה שלג. שזה יפה כמו שלג." אוי, אמא'להעצובה שלי. אוי, רבקה'לה הקטנה. היית אז מבוגרת רק מעט מהנכדים שלי היום. ואני רוצה כל כך להושיט לך את ידי ולחבק אותך שוב. רק עוד פעם אחת. חיבוק גדול ואוהב ומגן. כי אז, ביום הגדול והנורא ההוא, אפילו על שמיכות לא ריחמו, שיספו אותן כמו היו גם הן גרונות אנושיים. אמא, עכשיו אני מבין. רק את היית מסוגלת לראות את הנוצות שהתעופפו מהשמיכות השחוטות ולחשוב שזה שלג. רק כך הצלחת להפוך את נקודת השפל האנושית ההיא לנקודת היציאה שלך אל החיים שלנו. כמעט את הכל רצחו וטבחו ואנסו לך שם. רק את האופטימיות שלך לא הצליחו להרוג. נקודת המבט הזו, של ילדה טובה ומאמינה שהחיים עבורה הם שלג טהור בכל בוקר מחדש, הפכה אותך לאפשרית. לגדולה מהחיים של כולנו. האופטימיות ששמרה אותך שפויה ומאוזנת, שמחה ואימהית כל כך. 

אחי בני האדם כולם, בני ערב, נצרת ובני עמי. נישיר מבט אל השחיטה ומסקנותיה, נבער את השוחטים. נהיה עם האבלים. נדאג לחיים שנלכדו, ותמיד תמיד נחפש את נקודת השלג הטהור שלנו, כדי להתחיל ממנה את הכלמההתחלה.

תפילת הלב לשיחרורם של החטופים, לסופה של האימה שבין הים לירדן, יהיה זיכרה של אמא וזכרם של החפיםברוך.