הרמטכ״ל לשעבר איזנקוט חיכה קצת בין החקי והח״כ. תחילה הבטיח לעצמו שלא יילך כקודמיו לפוליטיקה. בחלוף השנים ומערכות הבחירות נדחף, בתחושת אחריות וידיעה היכן מתקבלות ההחלטות, למועמדות לכנסת, בתקווה להגיע לעמדות השפעה בקבינט. ציפייתו נכזבה, עד כה, אך הוא מבטיח להתמיד, כיאה ליוצא גולני, מטירון ועד מח״ט.

בחלק הראשון של שיחה עם אמיר אורן מספר איזנקוט על ילדותו באילת, על שנותיו הראשונות בצבא, על פציעתו הקשה בראשו מקליע שנורה בנגמ״ש, על לחימת פלוגתו בלבנון ועל ההחלטה המצטברת להישאר בקבע. בכנותו האופיינית הוא מודה בפערים שהיה עליו להשלים.

איזנקוט מגולל את פרקי מסלולו, בדרום לבנון ובמערב הגדה, כמג״ד 13 וכסמח״ט גולני וכמח״ט אפרים. הוא נזכר בהתוודעותו הראשונה לדרג הצבאי הבכיר, כקצין המבצעים של פיקוד הצפון, שהציג את תוכניות פצ״ן והצעותיו לרמטכ״ל ברק ואלופיו והתווכח איתם ללא מורא.

במבצעים ובמצבים רבים נמצא איזנקוט, גם כסגן-אלוף וכאלוף-משנה, בסכנת חיים. על שניים מהחברים הקרובים, לנשק ובכלל, שנהרגו בלבנון בתוך עשור, מי בסוף שנות ה-80׳ ומי בסוף שנות ה-90׳, הוא אומר: ״כאלוף פיקוד וכרמטכ״ל חשתי שאמיר מיטל וארז גרשטיין היו יכולים לעמוד כאן במקומי״.

על חוויותיו כמזכירם הצבאי של ראשי הממשלה אהוד ברק ואריק שרון, על רשמיו כראש אגף המבצעים בלבנון ב-2006, על תפקידיו הבאים בצה״ל ועל הפוליטיקה – בחלק ב׳.