אביו של אריה מזרחי היה בשנות ה-30׳ וה-40׳ איש בטחון מובהק בשפלה ובשרון. אריה גדל אפוף שו-שו ואבק שריפה, לעתים מעשה ידיו ברובה ציד שהיה פחות נצור מהמתוכנן. הנער השאפתן והממזרי רצה להיות קצין, ומהר. לכן, כשהתגייס, העדיף את המסלול המזורז בתותחנים על יחידות הסכין והסיכון, שהקידום מתוכם לצמרת המטכ״ל – למי ששרד – מובהק יותר.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתווה מזרחי את מעוף הפגז שלו עד לפגיעה במטרתו, מינויו לקתמ״ר, קצין תותחנים ראשי, ומימוש חזונו למהפכה ארטילרית בצה״ל. קודמיו (אריה לוי, נתי שרוני, אברהם בר דוד) הניעו את השינוי. שילוב לקחי מלחמת יום הכיפורים וחידושי הטכנולוגיה איפשרו אותה. אבל נוכחותו של מזרחי, אישר לאחרונה קצין בכיר בתותחנים, סיפקה את ההבדל החיוני – במנהיגות, בתעוזה, בטיפוח קצונה (והדחות קשוחות) ובהשפעתו האישית על מפקדים שחיבבו והעריכו אותו מאז לחם לצידם ברמת הגולן נגד הצבא הסורי מראשית אוקטובר 1973 עד סוף מאי 1974, רפול איתן כאוגדונר, אלוף פיקוד הצפון ורמטכ״ל ויאנוש בן גל כמח״ט 7, מפקד אוגדה 36 ואלוף פצ״ן.

המאזן, לפי מזרחי, חד-משמעי: האש שהתותחנים ייצרו חסכה חיים רבים בכוחות הלוחמים, ובין יצרני האש קיבלו הטייסים יותר מדי והתותחנים פחות מדי, להוותו של צה״ל.

חת״ם סופר: לאחרונה פירסם נזרחי את זכרונותיו, ״מסך אש מתגלגל״. המסך מרמז הן למטח ארטילרי, באראג׳, והן למס״ח, מפקד סיוע חטיבתי – קצין הארטילריה הצמוד למח״ט ומרכז את גדודי התותחים, הרקטות והטילים לטובת יחידות השריון והחי״ר. בגיל 81, ארבעה עשורים לאחר שהעדיף לפרוש מצה״ל בתום תפקיד חייו ולא להתמנות כאלוף לראש אגף האפסנאות, ומה עוד כשהרמטכ״ל המיועד הוא משה ״וחצי״ לוי שאותו העריך רק כדי חצי, הוא מספר הרבה, כמעט הכל, גם על תקלות יקרות ופעולות ללא אישור ויוזמות מקומיות שתוצאותיהן המצונזרות בכבדות הופיעו בהמשך במודעות אבל.

מזרחי היה מהבולטים במפקדים שהעבירו את חיל התותחנים מהעידן הבריטי המסורבל של השתרכות אחר הדרג המסתער של אוויר-שריון-חי״ר לשותפות מלאה בקרב המשולב, אך עדיין, רק מי שניקב את הכרטסת בפיקוד על חטיבה ״מתמרנת״ ועל אוגדה סדירה – משוריינת או מרחבית – יכול להעז לשאוף להתמודדות על כהונת הרמטכ״ל, שם נחוצים כישורים מקיפים הרבה יותר מהצטיינות במבצעים חשאיים של סיירת עלית.