בחלק השני של השיחה עם אמיר אורן מנמק הרמטכ״ל לשעבר ומספר 3 ברשימת גנץ-סער כיום את דעתו החיובית על תיפקודם של אולמרט, פרץ וחלוץ, למרות העדפתו למבצע של ארבעה ימים – ולא חודש + – בלבנון; מחווה את דעתו על סיכויי הסכם שלום וסוף הסיכסוך עם הפלשתינים; מסביר מדוע התנגד כאלוף פיקוד הצפון להשקעת משאבים מופרזים בסיכול הגרעין האיראני על חשבון המוכנות להתמודד עם משמרות המהפכה ושות׳ בחזית הקרובה; ומציין שהסמיך את נתניהו וברק בינואר 2011 להביא את מינויו לרמטכ״ל לאישור הממשלה, אם ימאנו לקבל את המלצתו למנות אקס-סרמטכ״ל -גנץ, קפלינסקי, או הראל. הוא היה אז בן 50, חמש שנים וחצי אלוף, לשעבר מזכ״צ רה״מ ומפקד אוגדת איו״ש, ולא אמר להם שאינו ״בשל״.

במרכז תקופתו כרמטכ״ל עמדה התוכנית הרב-שנתית ״גדעון״, שם האהוב עליו מאז היה מפקד גדוד 13 – חידוש כושרו של צה״ל וחיזוק מערכיו, בזכות הסכם הגרעין של המעצמות עם איראן. ברית טראמפ-נתניהו לפרישה אמריקאית מההסכם, למרות התנגדות איזנקוט, גרמה להתקדמות האיראנית ליכולת גרעינית. בין נקודות המפתח להכנת יכולות צבאיות משמעותיות (להבדיל מחשאיות וממדיניות) מונה איזנקוט את הגעת ברק לראשות הממשלה ואת החרפת האיומים הישירים מטהרן בסוף תקופת שרון.

החשוב במבצעיו, כרמטכ״ל, היה ״מגן צפוני״, לסיכול המפעל החבוי של מנהרות חיזבאללה, שנועדו בראיית קסאם סוליימני וחסן נסראללה לכיבוש פתע של צפון הגליל. ״6000 לוחמים הפורצים לרחובות מטולה ושלומי בחיפוי רקטות ואוויר היו עלולים לזעזע את המדינה״. החשיפה וההריסה הדהימו את נסראללה ושולחיו, אך אחד הלקחים הוא שבניגוד להתפארות שהיתה לשיגרה, לא הכל חדיר למודיעין הישראלי.

וגם: ״בצה״ל, קצין עם אישומים כמו של נתניהו, לא יכול להיות ראש מדור נ״ט בדרגת רב-סרן״; הפוליטיקה של גנץ ולפיד, דמותן הרצויה של החברה הישראלית ושל זיקת הגומלין בין האזרח והשלטון, והאם ח״כ איזנקוט, שלדבריו מעולם לא נתקל באפליה על רקע עדתי ולא היה הרמטכ״ל הראשון ממוצא מזרחי (קדמו לו לוי, מופז, חלוץ ואשכנזי) אך הראשון שהוריו ילידי מרוקו, יהיה ״ראש הממשלה המרוקאי״ הראשון.