״אין לי טקסט אחד. הייתי צריכה ללכת אחורה. סיפוריהם של ׳האחים גרים׳. בחרתי ב׳הנס הקיפוד׳, הוא מספר את סיפורם של זוג שלא היו להם ילדים. האם נשבעת שהיא מוכנה לקבל כל ילד, אפילו שיהיה חיה. מישהו שומע את האמירה הנמהרת שלה, היא הרה ויולדת קיפוד. האב מאוד מתקשה להתמודד עם הקיפוד הזה שיש לו. מרגע זה, הסיפור עובר לתבנית שמאוד מוכרת לנו מסיפורים כמו ׳היפה והחיה׳, ׳הגיבן מנוטרדאם׳. קראתי את האגדות של ׳האחים גרים׳ במסתרים. הייתה לאבא שלי סלידה מאוד עזה מ׳האחים גרים׳ באופן כללי. הוא ראה ביצירות שלהם מבוא לנאצים. לא הכניסו את זה אלינו הביתה. קראנו בעיקר ספרות ילדים עברית. המון נורית זרחי, שאגב עשויה להיות יותר מפחידה מכל דבר ש׳האחים גרים׳ יכלו לחשוב עליו. השורשים שלה היה נטועים כאן, אז זה היה יותר קל. הרבה מספרות הילדים שגדלנו עליה הייתה ספרות ילדים שתורגמה מרוסית למשל״.
״אני זוכרת שהיה לנו מנוי למגזין ׳משקפיים׳, והיה גיליון על אגדות. אני זוכרת שאני קוראת את זה ומשהו בתוך הראש שלי נופל למקום. הרגשתי שיש ליצירות האלה כוח כמעט מיסטי עליי. המקום שבו גדלתי (ירושלים) היה מאוד רחוק מזה״.
״יש ביצירה הזאת משהו שהוא מדויק מבחינה פסיכולוגית, אבל מעבר לכך, ניצת בי עניין גדול להבין מאיפה הטקסטים האלו באים. גדלנו על טקסטים קסומים, מופלאים. יש משהו במעשייה שהוא חלק, או איזשהו ביטוי של יצירה אנושית קולקטיבית. כלומר מאוד קשה לנעוץ את המחבר של הטקסטים הללו. הייתה לי תחושה שליצירה הזאת לא יכול להיות שהיה מחבר אחד. גם סיפור היצירה של האגדות הללו, הוא אגדה. זה מן מפץ גדול של ארכיטיפים ונרטיבים״.
״ככל שעשיתי יותר צעדים בדרך של העריכה, וערכתי יותר טקסטים, גיליתי שהנטייה שלי היא לחפש תבניות בטקסט של הכותב. אפשר מהר מאוד להבחין בתבניות. להבחין האם צריך קורה תומכת לטקסט. הזיהוי של התבנית שהספר יצוק לתוכה, הוא חלק חשוב בתהליך העבודה שלי כעורכת. אני זוכרת את תלמודי. אני זוכרת את איתן גרין שהיה מורה שלי לתסריטאות. באחד השיעורים נתתי משוב לטקסט שאחת מבנות כיתתי הביאה, והוא אמר לי: זה היה מאוד מעניין, אבל זה היה הטקסט שלה לא שלך. זה היה אחד השיעורים הכי חשובים שלמדתי בחיי״.
