״יהודה עמיחי בעיני היה משורר ענק שבענקים. ברגע שנתקלתי בשירים שלו על תש״ח, על אהבה, על חברות, לקחתי את הספרים שלו בתיק מה שנקרא. כשקיבלתי פרס ישראל ודיברתי בשם הזוכים, השמעתי קטע מתוך ׳שיר זמני׳ של עמיחי״.

״הכל היה עצוב, אפילו מסתורי, כי לא דיברו על אבא שלי, אי אפשר שהיה. לא שמחתי בעולם שאליו נכנסתי, אם להגיד את זה במילים פשוטות. כשאני אומרת את זה בפרס ישראל כשגדלתי ללא תחושה של נקמה, אני עומדת מאחורי זה עד היום. תמיד הייתי פעילה בכל המסגרות שרק עמדו לרשותי, למען השלום. כשאני רואה ילד תינוק, אם כל אדם היה רואה פעם ביום תינוק או תינוקת אולי לא היו מלחמות. אני בת 82, בכל כמה חודשים יש מבצע, מלחמה. באמת נקעה נפשי. איבדתי כל כך הרבה חברים ואנשים שהכרתי וזה מתחיל באמת באובדן הגדול של אב שנרצח בידי צלף ערבי״.

״כשהתחלתי לשחק ב׳הבימה׳ המחזה הראשון היה ׳שחור על גביי לבן׳ של אפרים קישון. מחזה לא טוב. הקדים את זמנו. קישון אמר לי: ׳גילהל׳ה, אלכסנדרוביץ׳ זה לא שם לשחקנית. בן גוריון לא יאהב את זה. את צריכה שם אחר׳. הוא עלה לי על הוריד ולא ירד. בסוף אמרתי אולי באמת. פתאום יצא לי ׳אלמגור׳ ואמרתי זה כל כך מתאים לי. גילה בלי פחד״.

״להיות שחקן ושחקנית, זה מקצוע. צריך ללמוד אותו והוא דורש מיומנויות רבות. לעומת מקצועות אחרים, שחקנים המפעל שלהם זה הגוף. המוח. הזיכרון החושי. אני לא עושה את זה בשבילך. אני עושה את זה כי זה המקצוע שלי. אני עושה את הכי טוב שאני יכולה כי אני מחויבת לך כצופה לעשות את הטוב ביותר. אני מאמנת את קולי, את הזיכרון אני מפציצה בתרגילים כדי לאמן אותו. אוי לנו ואבוי לנו ולא נפריד בין החיים ובין הפיקציה שאנחנו משחקים. אני תמיד מורידה את האיפור בתיאטרון ולא בבית״.

״אני בת לאמא פגועת נפש. לרוב שאני עושה תפקיד, אני עושה תחקיר. אני לא ידעתי שום דבר (על זנות בהכנות ל׳מלכת הכביש׳). כשעשיתי את נעמי לוי ב׳קדיש לנעמי׳ היה ברור לי שאני לא צריכה לעשות תחקיר. אני זוכרת את אמא שלי. אמא שלי הייתה מחביאה כדורים בכל מיני מקומות והיא הייתה מתגרה בי ׳את לא תמצאי בחיים שלך׳ ומצאתי והיא הייתה אומרת לי ׳אוי את טיפשה, שמתי כמה שתחשבי שמצאת את כולם׳.

״אני יצאתי מהבית, התלבשתי, הסתרקתי, כדי שהיא תראה לפניה אישה שבאה לאמץ ילד. היא התעללה בי מהרגע שפתחתי את הדלת. אני אדם חזק ואני לא נותנת. אמא שלי פעם אמרה לי: ׳תזכרי שאסור להתחיל עם יתומים׳. אני רצתי לים כדי לטבוע. כי יש לי כנראה אות קין על המצח. כשכבר איבדתי אוויר בתוך המים, אלוהים משה אותי מהמים. יום שלם רצתי ברחובות תל אביב, ושנה לא דיברתי עם אגמון על מה היה בפגישה. בד״כ הולכים שני אנשים״.

״אני לא כתבתי שורה יצירתית עד ׳הקיץ של אביה׳, עד אז תיארתי סיפורים. כשנגעתי בתחתית וכמעט מתתי ובתי הקטנה הצילה אותי. היא אמרה לי: ׳אמא כשאני אחזור מבית ספר את לא תבכי יותר׳. שטפתי פנים ועשרה ימים כתבתי את הסיפור שבסוף קראתי לו ׳הקיץ של אביה׳. זה קיץ אחד בחיים של אישה, שעיצב אותי ללא ספק. קיץ קשה. ההתמודדות עם אמא פגועת נפש, בסביבה קשה, סביבה אכזרית של ילדים. כששואלים אותי איפה נולדתי אני אומרת ׳בכפר הנוער הדסים כשהייתי בת 14׳״.