פיני בלילי פותח את הלב ומדבר על הרגישות שלו שהייתה בו מאז ומתמיד, למה על המגרש ובעולם העסקים הרשה לעצמו להיות רק רגיש רק מבפנים ולא רצה שאיש מבחוץ יראה ואיך אסון השבעה באוקטובר שיחרר את כל המטען הרגשי שהיה בו ואיך בשנה וחצי בכה כמו שלא בכה כל חייו.

מסביר למה מאז אותה השבת השחורה הוא לא מפסיק לפעול למען חיילים פצועים, משפחות חטופים ומשפחות שכולות, למה חשוב לו להצטלם ולתעד את עצמו ואת הקרובים אליו יותר מתמיד בשם המצב ומה הוא חושב על כל אלו שמאשימים אותו שהכל בשם היחסי ציבור לעצמו.

על השבר הגדול שהגיע אחרי הפרישה מהכדורגל, תקופת הדיכאון וחוסר המשמעות ולמה אז הוא הבין שאין דבר כזה חברי אמת ואיך עד היום החשדנות שלו לגבי אנשים היא חלק מהיומיום שלו.

על הרף הגבוה שתמיד הציב לעצמו וגם ממשיך לדרוש מארבעת ילדיו, על הפרעות הקשב והילד התזזיתי שחי וקיים בו עד היום, והאם הצליח לעבור את הראיון בלי לקום פעם אחת מהמיקרופון.