רגע לפני גיל 42 מאיר תמם חוזר למקום שבו נולד וגדל, לרמלה שתמיד תהיה עבורו הלב והשורשים האמיתיים. נזכר במעבר שלו לתל אביב ולמה כרגע היא נכונה לו ולשלב שבו נמצא בחיים ומתוודה שאין לו אישיוז עם הגיל.
חוזר לקריירת הכדורגל שכמעט המריאה ובגדול אבל קדושת השבת ואבא ניצחו אותה, לעמוס אחיו הגדול ולהחלטה שלו להיכנס אחריו לעולם המשחק, מתוודה שלא האמין אז שישלם מחיר על זה שיש לו אח שהוא כבר שחקן ולמלהקת שאמרה לו משפט שלעולם לא ישכח כשיצא מחדר האודישנים.
מדבר על הרווקות המאוחרת בעיר הגדולה, ולמה כשהיה חולה הבין עוד יותר את הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו". נזכר בקצין שהתעמר בו בזמן השירות הצבאי ולימים שאב ממנו השראה לדמות שלו בסדרה "משמר הגבול".
מתוודה שהוא לא יודע להתמודד עם עצבות, וגם על הרגישות הגדולה שבו והאנשים שאמרו לו לאורך הדרך רק להסתיר אותה, נזכר איך בשנים הקודמות חיפש את האישורים עבור עצמו מבחוץ, ולמה אבא שלו תמיד תמיד אמר לו שאם הוא הולך לאיבוד שיעצור ויחפש את השלט לכיוון ירושלים.