מירב גרובר מרגישה שהגיעה לגיל שבו היא בתפקיד המבוגרת האחראית ושהיא עומדת אילמת נוכח מה שקרה כאן.

על ילדותה בצל הורים שורדי שואה, ניסיונות ההתאבדות של אביה למול עיניה, על משבר האמון שחוותה כתוצאה מכך מול האנשים במעגלי חייה בשנים שהגיעו לאחר מכן ושלתחושתה לא שב אליה מעולם בחזרה.

על המשחק שהציל אותה משיגעון.

מספרת על שמירה אימבר והדמות שלה אותה היא מגלמת בהצגה זוכת פרס תיאטרונטו 2024 ואיפה הרגישה את קווי הדימיון בין שתיהן בעבודה על הדמות.

חוזרת לרגע ההוא שהבן שלה אז כילד בן שש אמר לה רגע לפני שיצאה שוב להצגת

תיאטרון ששינה לה את התפיסה ואת תסריט חייה. על המעבר איתו למצפה רמון, והלילה הבלתי נשכח שבו ישנו במכתש כשדהירת הפראים נשמעת באוזניהם.

והחזרה לתל אביב הפעם בעקבות לימודי המשחק שלו.

על התקופה שבה עבדה עם אסירים והאימהות והרוך שהביאה אליהם מעצמה.

על החיים כיום ב״עונג לטווח הארוך״, והמגורים בחדרון ביחד עם ארבע שותפות בחיים מינימליסטיים לעומת הימים בהם הייתה מוציאה 3000 שקלים ביום על מנת שהלב יתמלא ואיך נותר בסוף ריק.

מה קרה לה על סט הצילומים כשגילתה את רחל מאופקים ביחד עם השחקן הערבי כאשר ביקשה ממנו בקשה מסויימת,

מה מוציא אותה משלוותה בנסיעה באוטובוס ולמה היה חשוב לה לגעת בזמנו בזנב של התנין.