אריק זאבי חוזר לרגעים הגדולים בקריירה שלו ולרגע הקרב האחרון בקריירה שלו באולימפיאדת לונדון שהסתיים אחרי 43 שניות בלבד.

למה שניה לפני אותו הקרב הרגיש שעומד לסיים עם מדליה, הראיון הבלתי נשכח שלו בערוץ הספורט שהגיע אחרי ולמה בחר לשתף גם כשדמעות חנקו את גרונו, ואותו פוסט בפייסבוק שלא העז לפתוח אחרי ששיתף והעלה.

נזכר ברגע בתחילת הקריירה שלו שבו פגש את לגין האלוף, ומה הבין כבר שם באותו רגע על מה יגיע בשנים שיגיעו בהמשך.

חוזר לפרדס כץ שכונת ילדותו, אל בית הספר הדתי שהאבא העדיף שהילדים ילמדו שם. אל קורות המשפחה, והאחים הגדולים שהיו שם בג׳ודו עוד לפניו ומה הסיבה האמיתית שהלך בעקבותיהם. על רגשי הנחיתות איתם הגיע לאימון הראשון בנבחרת ועל הרגע שבו הבין שרק הביצועים שלו עכשיו יקבעו מי הוא ולא שום נתוני קיום אחרים.

מספר על הילדים שלו שעוסקים גם הם בספורט, כמה מתוך הספורטאי הפנימי שבו מגיע לדיאלוג איתם ואיך עם כל אחד מהם מדובר בדיאלוג שונה ולמה עם הילד שלו בן ה14 שעוסק בג'ודו כמוהו זהו דיאלוג אחר לגמרי.

ומה הוא חושב מנקודת המבט שלו במפגשים וההרצאות שלו ברחבי הארץ על החברה שלנו כאן במדינה