מושב עזריה יושב ממזרח לעיר רמלה ושייך למועצה האזורית גזר. מי שעובר בקילומטר 9 של כביש 424 חולף על פני הישוב ואם הוא לא עוצר כאן, בימי שישי, הוא מפסיד את הפנינג הגבינות הכי הכי שיש בארץ.
אני אישית ממליץ על מאפה הגבינות הנפלא שדוד עברי, מבעלי המחלבה, מכין בטאבון הענק. וכעת לישוב עצמו ולמחלבה. לאחר הווסדו של הישוב, בשנת 1949, עלו על הקרקע עולים מכורדיסטאן, תורכיה, סוריה, פרס ועירק. גיסי, רחמים אליעזר, סיפר שעם עליית המשפחה לישראל במבצע "עזרא ונחמיה" הובילו אותם, משפחות מרובות ילדים, לכאן, כדי שישמרו על קו הגבול, שהיה נפרץ מעת לעת על ידי מסתננים שעברו לכאן משטח ירדן. לאחר זמן קצר הוא עזב , עם משפחות נוספות, למושב עין יעקב בגליל המערבי. הגרעין הקשה של העולים נותר מול קו הגבול עם ירדן במושב זה. היום המושב הוא אוסף של ווילות גדולות ושטחי חקלאות שצמודים אליהם. יש כאן יחידות מגורים לבני המקום, 65 משקים חקלאים ו 28 משקי עזר. מגדלים כאן ירקות, יש רפתות, יש מטעים, כרמי ענבים, לולים, ודירים לגידול צאן. מי ששואל את עצמו, בימי שישי, מה אפשר לעשות באזור שאינו רחוק מן המרכז, והוא מתעניין בגבינות, הנה התשובה : בואו להפנינג של מחלבת עברי. על ההפנינג אפשר לברר פרטים באתר של המחלבה. פשוט כתבו במנוע החיפוש "מחלבת עברי" ואתם בדרך אל ההפנינג. מי מייסדי המחלבה ומדוע כל כך כדאי להגיע לכאן? בימי שישי, כשמגיעים לכאן – בימי הקורונה – יש נהלי תוו ירוק ויש להקפיד עליהם. אולם בימים רגילים אפשר לראות כאן טאבון שמסביבו צעירים וצעירות שמכינים מאפים עם כל טוב המחלבה, בורטות וגבינות רכות אחרות, שנאפים להם לאיטם. תענוג. אני מכיר את המחלבה הזאת דרך דוד עברי, מבעלי המחלבה. המחלבה היא מחלבה וותיקה, וכמוה כמה וכמה באזור כולו, אבל לא דומה לזו. הסבא והסבתא של המחלבה, דוד ולואיזה עברית, הגיעו לכאן, בתחילת שנות החמישים, והקימו במושב משק קטן. באתר שלהם הם מתארים את העלייה על הקרקע בצבעים וורודים: "בין שדות ירוקים גידלו פרות, כבשים, עיזים ותרנגולים. סבא וסבתא חלבו את הפרות והצאן ומכרו את מרבית החלב. מהחלב שהשאירו לעצמם יצרו גבינות, על פי המסורת היהודית-עיראקית, לשימוש משפחתי. בתחילת שנות השמונים נכנס אליהו – בנם של דוד ולואיזה עברי עם אשתו שולה והם החלו לייצר גבינות לפרנסתם. הכנת גבינות היא אמנות. איך שולה ואליהו עברי יצרו פעם גבינות ? אם כן, על פי בני המשפחה לאור הביקוש הרב לתוצרת הגבינות שלהם נלקחו כל ציפיות הכריות שבביתם לטובת הנוזל מהגבן , החומר המוצק של הגבינה. כסאות הפלסטיק שבחצר הונחו זה על גבי זה כשבינהם הונחו שקי הגבינה וכך – בעזרת הלחץ שנוצר מהנחת ערימת הכסאות, כל מי הגבינה יכלו לצאת והגבן נותר במוצקותו. תהליך חימום הגבינה התחולל , הפלא ופלא, באוטו ישן עם חלונות גדולים שהוסב למטרה זו – חימום. הוא הפך לחממה מותאמת להבשלת הגבינות. שיווק הגבינות של משפחת עברי עבר מפה לאוזן ונדרש כוח אדם להגדלת הכמויות. אל "המפעל" הצטרפו ארבעת הילדים של שולה ואליהו והם החלו לבצע שליחויות לבתי הלקוחות שהזמינו גבינה. בחצר הבית נפתחה, בשנות התשעים, חנות של המחלבה ולקוחות רבים הגיעו על מנת לרכוש גבינות. בנוסף לכך, קיבלו טעימות מהמאפים עם הגבינות שהבן דוד אפה בטאבון העצים. בהמשך, הבת מיכל יזמה הקמת מטבח שבו רן ודוד "פינקו" את העם בגבינת קלצונה, וכך נולד מנהג ההפנינג של יום שישי. כיום ניתן למצוא בחנות סוגים רבים של גבינות שפותחו בשילוב בין מתכונים מסורתיים וטכנולוגיה חדשנית. יצור גבינות הוא, לרבים, סוג של סודות מדינה. לפני שנים רבות יצאתי לסיור במחלבה של גבינת הפרמזן הידועה בשם פרמ'יגאנו רג'יאנו בעיר פארמה בצפון איטליה. הסיור היה מרתק אבל הוא הותיר אחריו שובל של מסתוריות. מדוע ? אם כן, המדריכה הסבירה כי הפרות של המחלבה רועות בשעות מסויימות באזור הכפרי הסמוך למחלבה ואוכלות ירק מקומי. ואז, בשעה מסויימת, לפנות בוקר, מביאים את החלב ומתחילים להרתיח אותו. את ההרתחה מציגים אבל אין מדברים על המחמצת המיוחדת של הגבינה הזאת, ומציגים את התהליך באופן וויזואלי. המעבר מן הסלסלה הגדולה למשך כמה ימים ואחר כך השלכת הגוש של הגבן העגול אל בריכות המים המלוחים ואחר כך למדפי "ספריית הגבינות" שעליהן הגלגלים היקרים.אבל, פה – במחלבת עברי- אפשר לסייר במחלבה, אפשר לראות את הגבינות, לאכול, להתפנק,ולהכיר מקרוב את העולם המענג הזה ששמו : עולם הגבינות וכשזה מגיע עם בצק אפוי…. וכוס יין לבן. העולם יפה.