״תהליך אימוץ ילד הוא מפרך. גם בארץ וגם בחו״ל. יש בזה הרבה מאוד מסחרה. זה תהליך בין מדינתי אבל הוא נישען על עמותות. אכלנו שם הרבה לוקשים. במסגרת הטיסות הבלתי פוסקות לרוסיה, אכלתי שם הרבה דברים. אחד הדברים שלא נתתי לעצמי להתפרק, שראיתי שהתהליך הזה עולה לה בבריאות. עזרו לי הרבה חברים. רשויות. פעם ראשונה שלא התביישתי לבקש עזרה. אמרתי לא בשבילי, בשבילה. מה שהיא רוצה אני עושה. זה גם הכי קל״.

״אני חבר טוב. אני לא זונח. לא משנה אקסית או דברים כאלה. אם צריך אני בא. גם לגרושתי. אני זמין לכל פקודה. אני חלש מול נשים. אין לי בעיה לריב עם מישהו, אבל עם נשים אתה לוקח ברקס אחורה״.

״הילד יודע שהוא ילד מאומץ. הוא הגיע לכאן בגיל שנתיים וחצי. הוא יודע איפה הוא היה ואני משוכנע שהוא מדחיק את זה. לא הייתה לו ילדות רגילה. הוא ישאל, אני אגיד לו ואני גם אקח אותו. הייתי אומר לזוג לעשות את זה גם. אני באתי מפרק ב׳. יש לי ילדה בת 30, ילדה בת 26, אני לא בפוזיציה לומר לכיפוש (אשתו של קופמן) לא יהיה. היא מאוד רצתה ואני הרגשתי מחויב לה בגלל כל הסיפור שהיא החזירה אותי לחיים. נדרתי נדר והתחייבתי יהיה לי. מה שצריך אני אעשה וכך היה. אני ממליץ גם לאלה שאין להם גם את מערכת הקשרים שלי, כי זה תהליך קשה. יש המון עליות וירידות, אבל בסוף יש ילד״.

״היה לי את כל הקשת של השטויות, ברוך השם היום אני נקי. נקי רק להיום. אנחנו לא יודעים מה יהיה הלאה. זה מה שמלמדים אותך. כל יום זה מאבק. זה התחיל לי ממלחמת לבנון השנייה. אני באמת מכיר את הצפון לא רע. לא יודע איך זה קרה לי, כי כבר חוויתי שם אירועים בטחוניים. לא יודע איך להסביר את זה. נפלה קטיושה לא רחוק ממני, ופתאום הרגשתי שאני לא שולט בעצמי. הרגשתי שהרגליים לא נשמעות לי, ועדיין לא חשבתי שאני צריך לטפל בזה. לא יכולתי לישון. איך הגעתי להימורים? אני לא טיפוס של מהמר. אתה מתחיל ואתה נרדם רק שיש אור יום. גיליתי את כל הקפה אינטרנט האלה, ואז התחיל החיש-גד האלקטרוני של מפעל הפיס. כל לילה התחלתי לבלות במקום כזה כל לילה. עד שמונה בבוקר. אתה חייב לתדלק את זה על ספידים ואז נכנסתי לעוד התמכרות״.