״אני עשיתי הרבה בחיים שלי. אני שלם עם כל מה שעשיתי. אם הייתי צריך לבחור עוד פעם מעגל חיים, הייתי עושה אותו דבר. השבוע מלאו 72 שנה לעלייה שלי לישראל. עליתי ביחד עם מוטל׳ה שפיגלר. מוטל׳ה אמר שאם האנייה הייתה טובעת לא היה כדורגל בישראל. סבתא שלי ארזה לאבא שלי במפית חצי לחם והוא ברח לסיביר. הוא סיפר לי שהם היו אוכלים שורשים מהעץ. אבא שלי לא רצה לשמוע על הפנים כלום, כי הוא טען שהם היו המלשינים הגדולים ביותר. כל המשפחה שלו נטבחה בחצר ביתם״.

״באחד הימים שהייתי מאמן הנבחרת, נבחרת צרפת שיחקה בפולין משחק אימון. ביקשתי מההתאחדות לנסוע לראות את המשחק. אמרתי לו אני רוצה לנסוע לבילגוריי, העיירה איפה שאבא שלי נולד. אני גדלתי מבית אבא על הסיפורים. הסבא שלי היה אחד מהגבירים של העיירה. סבא שלי היה אהוד בעיר הזאת. למחרת בא נהג מונית לקחת אותי. שלוש שעות נסיעה מגיעים לעיירה. פתאום אני רואה את הגשר ואת הנהר, בדיוק כמו שאבא שלי סיפר לי. בעיירה בכניסה, באיזה ספסל רעוע, יושבים שני גויים זקנים. אמרתי אלה בטח יודעים איפה היה המנסרה והטחנת קמח? הם אומרים זה היה של ז׳יד אחד שקראו לו ׳שרף׳. לקחתי את שני הגויים הזקנים, הכנסתי אותם למונית, הם לקחו אותי לבית איפה שאבא שלי נולד. צילמתי את הבית מבחוץ. הסרטתי הכל עם מצלמה. אבא שלי כל שישי היה בא אליי לארוחת ערב. אמרתי לו: ׳אבא יש לי משהו להראות לך׳. הרצתי את הסרט, אבא שלי התחיל לבכות. הוא אמר לי: ׳קח אותי, אני רוצה לנסוע׳. ישראל הוגרלה מול פולין. הלכתי לגברי לוי (ז״ל), אמרתי לו ׳גברי אני רוצה לקחת את אבא שלי, אני משלם׳. עולים למשחק, אני עומד למטה בהמנון, אבא שלי מוציא מדש המעיל דגל פלסטיק. עמדתי למטה הזלתי דמעה. לא הפסדנו, יצאנו תיקו, אבא שלי אמר לי הם לא ניצחו אותי. אני ניצחתם אותם. הספורט עשה לנו דברים שבחיים לא הייתי זוכה או מגיע לזה. הוא חזר עם הנבחרת לאדמה רווית הדם הזאת״.