״אני לא רואה את אפלפלד סופר שואה. המוטיב המרכזי שחוזר אצלו ושמרתק אותי, זה הדילמה של היהודי המודרני, הגרמני בן דת משה, היהודי של תחילת המאה ה-20, שנולד אל תוך הנאורות, אל תוך האמנציפציה, שהוא כבר בחברה הגבוהה הגרמנית, הוא מצא את אושרו במדינת הלאום המודרנית. זה מחלחל לו למטה שהוא בעצם שונה. אפלפלד מתאר את זה בדקויות שהן בדיוק להפך, מכל מה שאנחנו כ״כ סובלים ממנו היום. מהסיפוק המיידי. הכתיבה שלו, הדקיקה, האיטית, הלכאורה משעממת, היא מים שקטים שחודרים עמוק״.

״אני בציר של ירושלים-תל אביב. הריצה הזאת הלוך-ושוב בין הישראליות ליהודיות, ההבנה שבסוף בסוף חייבת להיות סינרגיה בין השניים. אני בא כרגע מהר הבית. ברור לי שבלי ירושלים והר הבית אין תל אביב, אבל גם להפך. אין גוף בלי נשמה ואין נשמה בלי גוף. החיים יוצרים את השלמות. פוליטית אני חושב שמצאתי את נוסחת חיבור ההפכים שבין השניים, בגדול לנוסחה הזאת קוראים חירות״.

״המהפכה הצרפתית מבחינתי היא המהפכה הקומוניסטית. החירות לא הייתה חופש והשיוויון היה החלק החזק בה. חירות היא צידו השני של מטבע האחריות. כאשר אתה מקבל את החירות לעמוד לגורלך. האדם הכי חופשי הוא האסיר בכלא. הוא לא צריך לדאוג לכלום. הוא חופשי. כשאתה יוצא לחופשה אתה משיל זמנית את האחריות מכתפייך, אתה בחופש, אתה לא בחירות. אני אדם אחראי לגורלי ולכן אני נוטל אחריות, זה בדיוק ההפך. המהפכנים הצרפתים לא דיברו על חירות, לא יצאה משם לא חירות, ולא אחווה ובטח שלא שיוויון״.

״אנחנו שווים תחת כנפיי האל. אנחנו שווים בעיני האל. אתה נולדת הרבה יותר מתקדם ממני בסט מסויים של התכונות שלך ולהפך. כל מה שיוצר את החיים הוא השוני. גם להבין ש׳לא תרצח׳ רלוונטי כלפיי שפחה חרופה וכלפיי ראש הממשלה. בלי אלוהים אין שיוויון. לא ייתכן שיוויון. לפחות לא יחס רציני לשיוויון. אין שיוויון בלי נקודת ייחוס ארכימדית מחוץ לאנושות. גם לא תיתכן חירות. אין ערכים בלי סולם ערכים, תמיד צריך להחליט מה קודם למה. אלו החיים. אם אין לנו עשרת הדיברות שהגיעו משמיים, מי שיגיע לשלטון הערך שיתאים לו ייקדם. כולם מסכימים ש׳לא תרצח׳ זה רע. לעשות הפלה בחודש התשיעי זה בסדר או לא בסדר? מה גובר על מה? לא תרצח או זכות האישה לגופה? כדי להגיד שאין אלוהים נדרשות כוחות אמונה הרבה יותר גדולות מאשר להגיד שאין אלוהים״.