״ילד שגדל בתוך הישראליות, בפתח תקווה, כשאני הייתי ילד הנחתי תפילין, כשהייתי צעיר. היום בפתח תקווה החרדים האשכנזים, אמרתי רגע אני לא כמוהם. הם יותר דתיים. אני לא יכול להגיד שהייתי מנותק מבית הכנסת, אבל כשהייתי רואה אותם הייתי אומר הם דתיים הם לא. החברים שלי מהכיתה, החילונים, ראו שאנחנו מנשקים מזוזות. אנחנו לא באמת חילונים. שאלתי את עצמי רגע, מה אני? זה העיוות. המסורתיים זה סקאלה אחרת לגמרי, זה שלם אחר. כל המושג הזה של דתיות וחילוניות בישראל הוא מעוות לגמרי״.

״כשמדברים על דת אזרחית, זה לא השואה רק, או יום העצמאות וכו׳, באמריקה זאת הדת שלא מדברים עליה. הדת הבלתי נראית. הפרוטסטנטיות הפכה להיות מילה נרדפת לחילוניות, למרות שזאת לא חילוניות. הפרוטסטנטיות יש בה אמונה, היא דת יחידנית. כל הסיפור של הדתה בישראל הוא מעוות לחלוטין״.

״אני מתחתן ונחלץ. משפחה אשכנזייה. מעט יידיש. יהודי עיראק הביאו שפה. השפה הערבית של המזרח התיכון. זה הדבר שהעיראקים הביאו איתם בעסקה עם מדינת ישראל. אני כילד לא זוכר אבטלה בקרב הקהילה העיראקית אי פעם, כולם עסקו בשפה. השפה הערבית היא לא שפה זרה. היא שפת המקום. אבא שלי מת מטיל עיראקי ב-1991, והתפנתי אז לחשוב על השפה, על הערביות, ונתקפתי באובססיה ללמוד ערבית. לא הבנתי שאני נוסע לגדה אחרת. כשאני בא הביתה ואני מדבר בעגה הפלשתינית, אמא שלי חוסמת אותי״.

״0.4% מהיהודים בישראל היום מסוגלים לקרוא טקסט ספרותי בערבית. מתוך זה איך ההתפלגות האתנית? רובם אשכנזים. ב1971 ר׳ אכ״א נפגש עם מנכ״ל משרד החינוך ואמר לו תשמע, הילדים של היהודים העיראקים לא רוצים ללמוד ערבית, לא מזדהים. לא הסכמתי ללכת ל8200, למרות שאבא שלי רצה לסדר לי. מה עשו? פתחו מגמות מזרחנות בתיכון חדש, אליאנס, במקומות של ישובים מבוססים״.