״ביאליק הוא בעיני היהודי האולטימטיבי. הוא מכיר את חולשותיה של היהדות. הוא מכיר את עליבותה. הוא נזף בה נזיפות לא קטנות. יחד עם זה, הוא הבין שאבות אבותינו תרמו את התרומה הגדולה ביותר שהם היו יכולים לתרום את יום השבת. ׳אני רוצה שבת שתעצרו ותחשבו על החיים שלכם׳״.

״הטקסט המכונן שלי הוא ׳תמול שלשום׳ של עגנון. בעיני הרומן הארצישראלי החשוב ביותר ב-100 השנים האחרונות. זה ספר על מה שקרה לאדם מאוד לא חשוב, יצחק קומר, כלומניק. מת מכלבת. זה כאילו הסיפור המרכזי. עגנון אומר: אתם באתם בפנטזיה, יש לכם מוסר, הספר הזה שלי מוכיח שלא״.

״אני כותב ספרות אכזבה. אני הייתי עד לאכזבה שאתה (לאברום) עצמך, בביוגרפיה שלך תבין מה אני מדבר. הציונות של העלייה השנייה, של תנועת העבודה, ששנינו נמשכנו אליה. בשלב מסויים התברר שאי אפשר לבנות תרבות עם פירוש גורדון לתנ״ך. הייתה תקווה שסוג האנשים שלימדו אותנו, שסוג האנשים האלה יהיו גשר חי בין התרבות היהודית העצומה לישראליות המתהווה. הם יהיו הצינור שדרכו יעברו חלקים מאוצר התרבות שלנו. בלעדיהם אי אפשר להבין את ברנר, עגנון, מנדלי, אפילו לא את עמיחי, התברר שהציונות הדתית בגדה בשליחות״.

״אני זיהיתי בעגנון את האינטר-טקסטואליות, ולא את הקישוטיות. לעומת ס. יזהר עגנון זה סופר דל. כשעגנון משתמש במשהו שהוא סטיית תקן, שם תנסה לראות איפה הוא נותן לך את העומק״.