״אני לא רואה כ״כ כדורגל ישראלי, כשאתה מתאכזב אתה רואה פחות. כשאתה רואה שחצי מהשחקנים הולכים אחורה כי המאמן יצעק עליהם, זה מוציא את החשק. אבי אימן עד גיל 60 וקצת, בערך כמוני. לא הפכתי להיות שונא הכדורגל, אני אוהב את המשחק הזה, אני בחרתי ללכת הצידה. אני שמח מהקריירה שעשיתי לטוב ולרע. יש דברים יותר טובים, יש דברים פחות טובים. הקמתי אתר שאני מקדיש אותו למאמנים צעירים”. 

על הנבחרת: ״לא יודע מאמן זר, הנבחרת צריכה מאמן טוב״

״משחקי נבחרת ישראל אני רואה, יש לנו נבחרת עם שחקנים טובים, אבל זה לא מצליח להתחבר ביחד. אין לי מושג למה. ברמת ההבנה שלי אני חושב שהמשחקים של הנבחרת לפחות בקמפיינים האחרונים, למרות שהיינו טובים מרוב הקבוצות, עדיין המשחק שלנו היה מאוד זהיר ובנוי יותר מדי על שחקן בודד, ערן זהבי. הוא סקורר גדול, אבל זה לא מספיק. לא יודע מאמן זר או לא, הנבחרת צריכה מאמן טוב. אם הוא יבין את הצרכים ואת היכולות, אז בסופו של דבר נגיע לגביע העולמי. אני אף פעם לא דחפתי את עצמי ואף פעם לא הציעו לי. זה היה. אנחנו היום במצב אחר״.

״צריך לעשות תוכנית שהיא של שש שנים, משהו כזה, בתוכנית הזאת לקחת גיל של שחקנים שהם בתוך השש שנים יגיעו לבשלות לנבחרת הבוגרת ולכתוב להם תוכנית אימונים שהם ישחקו בסגנון המשחק של הנבחרת, וכמובן שצריך גם מאמן לתקופה ארוכה. אם יכתבו תוכנית כזאת והיא תכלול מעקב אחרי כל השחקנים שמשחקים באירופה ובארץ, וימצאו את השילוב הנכון של זה, הכל זה עניין של סבלנות. כמו שאומרים הפילוסופים ׳הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה׳״.

על הנבחרת שעלתה למונדיאל 1970:

״הכדורגל היה אחר אז. הייתה לנו קבוצה מאוד מאורגנת. שחקנים הביאו את כל הכישרון שלהם למען הנבחרת. אף אחד לא התבאס לעשות עבודה קשה. השילוב היה מוצלח. בעלייה לגביע העולמי, הנבחרת הכי קשה שפגשנו הייתה אוסטרליה, שהייתה פחות או יותר שווה אלינו ברמה. אנחנו היינו חובבים ובאנו לשחק בגביע העולמי שהיו שם 16 נבחרות לא 32. המשחק מול אורוגוואי הראשון שלנו היה חלש מאוד, אבל אחר כך שיחקנו כדורגל טוב. היו לנו שחקנים טכניים מאוד, נחושים, אבל התמודדנו שווה בשווה. הייתה כמות קטנה יותר של שחקנים, אבל היו שחקנים איכותיים. זה היה קשה״.

״אני הייתי עוד תלמיד בגימנסיה הרצליה, כשסיימתי הייתי חייל, הלכתי לצבא שלוש שנים. אחרי זה היה לי משרד להנהלת חשבונות. למדתי כלכלה. כולם עבדו. היינו באים להתאמן אחר הצהריים״.

על מכבי: ״מכביסט תמיד צריך לנצח״

״אני נולדתי בפתח תקווה. עד גיל 10 התאמנתי עם אבא שלי בבית. היינו משחקים סטנגה. אבא שלי אליעזר ז״ל לימד אותי כל מה שאני יודע. ככה למדתי דיוק וטכניקה. בגיל 10 אבא שלי ואמא שלי קיבלו החלטה, בעיקר אבא שלי, שהוא רוצה שאני אשחק במכבי תל אביב ולא בפתח תקווה ועברנו לגור דירה בתל אביב. עד היום אמא שלי גרה שם. זה היה בשנת 1957. האימון הראשון שלי היה בקרית שלום. אבא שלי הביא אותי לאימון ואחר כך הלך והתחבא שלא יראו אותו והשקיף על האימון. בגיל 15 וחצי עליתי לבוגרים. זאת הייתה תקופה אחרת. היו פחות שחקנים. מכבי תל אביב נסעה למסע בארגנטינה, ברזיל ואורגוואי ונסעתי. הייתי בן 16 וחצי. הספקתי להתאמן עם שייע גלזר בסוף הקריירה שלו. קיבלו אותי יחסית בסדר גמור. היינו מכבי. מכביסט זה תמיד צריך לנצח״.

על מכבי חיפה:

״כוכבים מנהלים באמצעות האמת. אתה מסביר להם מה אתה רוצה שיעשו. אצלי הייתה תוכנית אימונים קבועה. שחקנים ידעו כל אימון כמה זמן האימון, איזה תרגילים עושים. אני תמיד הסברתי מה אני עושה לשחקנים ונתתי להם חופש חוץ מההערות הבסיסיות על סגנון משחק, היה להם חופש מוחלט״.

״בזמני מכרו את אייל וחיים, קנדאורוב, חזן ועוד הרבה. אני אמרתי לאייל שהוא חייב להבקיע גם שערים. קשר צריך להבקיע גם שערים. ממחצית המגרש ל-16 לוקח 4 שניות להגיע. לאט לאט הוא התחיל להבקיע גם שערים ולהיכנס לרחבה, חוצמזה יש לו כישרון טבעי למסור. היה לו שחקנים למסור להם. הקבוצה השתלבה כי היא הייתה גם חברתית מאוד מחוברת, מאוזנת ומאומנת. הם בעצמם אמרו לי שגם פיגרו בתוצאה, הם היו בטוחים שהם ישוו או ינצחו״.