נועה ירון דיין בפרק פורים חגיגי ומיוחד על שמחה מעומקא דליבא למרות ובזכות השבר היגון והאנחה, על מסיכות והסתרה בעולמנו ועל אחת ויחידה בשם אסתר המלכה.

חוזרת לימים שאחרי השבעה באוקטובר ולחצי השנה בה ישנה על הספה ועל זה שלא יכלה לשאת את השקט שהגיע בעקבות המחשבות על הילדים שלה שבצבא, ועל אותה הפעם הבלתי נשכחת שלקחה את בנה הקצין לשטח הכינוס וחזרה משם עם לב מלא ברוח.

על הרב ומורה הדרך הכי טוב שיכלה לקבל לעצמה רבי נחמן מברסלב ועל הימים בהם הכירה אותו ואת התורה שלו, על התהליך הלא פשוט שעברה עם ומול ההורים שלה בזמן שהייתה בתהליך התשובה, ועל החילוניות שביעבעה בתוכה תמיד. על היכולת להחזיק את אלתרמן ורבי יהודה הלוי באותה נשימה, ואיך הדפקט שחוותה מבפנים הפך עם הזמן לאפקט של גשר אמיתי. על הרגע שבו הבית שלה התפרק ומה הבינה אז שלא ידעה כשדיברה על "אין יאוש בעולם כלל" מול מאות הנשים שהרצתה בפניהן, על הציפיה שהייתה לאנשים באותה התקופה שהנה אפיזודת הדת והתשובה שלה הסתיימה גם היא ועל תחושת ההנאה שמרגישה כיום אל מול שאנשים רואים אותה ולא מצליחים להניח אותה באף משבצת שמתאימה לה.

על איך אפשר לפי רבי נחמן לשמוח מתוך מרה שחורה, ולמה חשוב להכניס למעגל הריקוד גם את היגון והאנחה ולמה פורים וחודש אדר מכילים בתוכם את העניין ש"הכל יתהפך לטובה" ואיך מתוך השבר קורה המשהו המצמיח הזה שהיא הרגישה בעצמה בנסיבות חייה.