לאה שנירר חוזרת לילדותה, לאמא שלה שורדת השואה שעברה ביחד עם התאומה שלה את הניסויים של ד"ר מנגלה, למשברי הנפש ולאשפוזים שלה שהגיעו כשהייתה קטנה. לאביה שגם היה שורד שואה, איש חיל האויר עד יום מותו ולמה עד היום התג והצבע מרגשים אותה.

לשבר שהגיע אחרי שאביה נפטר בגיל 65, ומה הבינה שיעזור לה באותה הנקודה ולאיזה מסע יצאה משם. ואיך רבי אלימלך מליז'נסק קשור לזה.

מסבירה איך החיים המוקדמים שלה שנסבו מסביב ל"משואה לתקומה" ציידו אותה בכלים לשנה האחרונה מאז שבת השבעה באוקטובר ולמה כיכר החטופים עבורה זה מקום של קדושה ובכל שישי היא מגיעה להדליק שם נרות רגע לפני כניסת השבת.

למה החליטה להוציא ספר האוטוביוגרפי שהוציאה ביום ההולדת האחרון שלה, למה היא מסרבת להתמסר לגיל הכרונולגי שלה ולתואר "תושבת ותיקה" ובטח לא תסתובב עם כרטיס ההטבות, ולמה באף תסריט אפשרי היא לא יכולה לדמיין את עצמה מתגוררת באף מקום אחר בעולם חוץ ממדינת ישראל.